תמונה ראשית
    מועצה מקומית כפר שמריהו
    תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

    ורה רייץ'

    רח' הנרקיסים 11

     

    כללי

     

    שם האשה: ורה (שם לפני נישואין שטסל)

    תאריך לידה: 19.6.1921, נולדה בסנטה - יוגוסלביה

    שם הבעל: לודביג

    תאריך לידה: 1913, נולד בסגד – הונגריה, נפטר ב- 1990 בכפר.

    תאריך נישואין: 1948

    תאריך עלייה: 1950

    תאריך הגעה לכפר: 1951

    הורים: ההורים ניספו בשואה

    ילדים: תמר 1949, ראובן 1951

     

    פרטים על החיים בחו"ל

     

    ורה באה ממשפחה דתית. לודביג בא ממשפחה לא דתית, משפחה מעורבת, האב לא היה יהודי, לאם היה חשוב לשמור על יהדותם. בתיכון למד במקום מרוחק וגר אצל משפחה דתית מאד שהשפיעה קצת עליו. לאחר המלחמה התנתק מהקשרים בדת כי ראה שאין אלוהים בשמים.

     

    לודביג

     

    בזמן המלחמה שרת כקצין בצבא הסרבי ונפל בשבי הגרמני בבלגרד. לאחר השחרור התחתן. אח"כ נלקח לעבודת פרך במכרה שם עבדו הרבה יהודים. משם ברח והצטרף לפרטיזנים של טיטו. סיים את המלחמה בתור פרטיזן נכה בצבאו של טיטו. אשתו ובתו נשלחו ע"י הגרמנים לאושוויץ ולא חזרו.

     

    השכלה:

    לפני המלחמה גמר לימודי משפטים.

     

    העיסוק

    אחרי המלחמה מונה ע"י השלטונות הקומוניסטים למשרת שופט. עבד בתפקיד זה כשלש שנים והגיע לדרגת שופט בבית המשפט העליון.

     

    פעילות ציונית:

    היה ציוני אך לא פעיל.

     

    ורה

     

    היתה בזמן המלחמה באושוויץ. נשלחה לשם עם כל המשפחה ונותרה יחידה. ניספו שם הוריה, אחיה, סבתא – משפחה גדולה. לאחר המלחמה הכירה את לודביג. שניהם היו בודדים לאחר המלחמה ונישאו.

     

    השכלה: תיכונית

     

    העיסוק:

    עבדה בפקידות והנהלת חשבונות במשרד.

     

    פעילות ציונית:

    היתה בשומר הצעיר לפני המלחמה.

     

    הסיבות לעזיבת ארץ המוצא

    במשטר הקומוניסטי הוכתבו פסקי הדין לפי שיקולי המפלגה. שיטה זו לא נראתה ללודביג. בעיניו החוק צריך להיות שווה לכולם, ואז החליטו לעזוב את יוגוסלביה ולעלות לארץ ולהיות עצמאיים. הם עלו באופן עצמאי לאחר שהעלייה הגדולה מיוגוסלביה הסתיימה ב- 1949. השלטונות אפשרו להם לצאת עם כל רכושם. הם עלו לארץ באנייה "ארצה" מנמל טריאסט, ובדרכם אספו עולים ממקומות שונים.

     

    פרטים על הקליטה בארץ

     

    בתחילה הגיעו למחנה שער העלייה (סנט לוקס) בחיפה. משם נשלחו למעברת תלפיות בירושלים. התנאים היו קשים מאד: 20 משפחות באולם אחד, בלי חשמל, בלי מים זורמים, קור נורא של חודש מרץ. לאחר זמן קצר הוצע להם, עם עולי יוגוסלביה אחרים, לעבור למושב קדרון או למוצא. הם החליטו לא ללכת לקדרון. לקחו אותם למוצא לראות את המקום. לאחר שוורה ראתה את ההרים החליטה שזה לא בשבילה. בן דודה משה גליד שהגיע לפניהם לארץ, היה כבר במעברת ג'ליל. הוא ידע כבר על כפר שמריהו ועל הסיכוי להתיישב שם. עשו "סידור", עברו למעברת ג'ליל וגרו עם משפחת גליד. קבלו מהסוכנות מיטה, מזרון קש וטוריה. שם התחילו לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. ורה זוכרת את עבודתה הראשונה בעישוב שדה של תות שדה. העבודה היתה מאד קשה והיא חשבה שהיא לא תזכה לגמור את יום העבודה. התשלום ליום היה 35 לירות. במעברה היה מעון לילדים, ושם השאירה את בתה תמי ויצאה לעבוד. המטפלת במעון היתה גב' לואיזה זילברשטין, לימים תושבת כפר שמריהו.

     

    המניעים להצטרפות לכפר

    על כפר שמריהו לא שמעו. הכפר שמע עליהם. הגיעו נציגות מכפר שמריהו במטרה למצוא משפחות מעולי יוגוסלביה, צ'כיה ואוסטריה בעלי השכלה ונכונות לעסוק בחקלאות. הנציגים בחרו במשפחות מתאימות והן עברו לכפר בשנת 1951.

    בשלב ראשון עברו לשכון "עמידר" – היום רח' האילנות. בתחילה נבנו 12 יחידות דיור דו משפחתיות. כל משפחה גרה בחדר וחצי. המגורים היו ללא חשמל, התאורה היתה באמצעות מנורות נפט והבישול באמצעות פתיליות ופרימוסים. לפרנסתם חכרו חלקת אדמה וגידלו ירקות. זה היה בתקופת הצנע בארץ, הם גידלו תפוחי אדמה ובצל ושיווקו את הסחורה גם בשוק השחור. באחד הימים הגיעו פקחים וגילו שהם מכרו בצל בשוק השחור. לודביג נלקח למעצר. לפני שנלקח אמרה לו ורה "אין לך כסף בכיס, איך תחזור הביתה?" והוא ענה לה "כמו שלקחו אותי מפה, כך יחזירו אותי לפה".

    ורה עבדה במשק בית (אצל גב' אסטרייכר – אורתר). הם היו ביחסים מצוינים, שנשמרו עד היום. באותו זמן הוחל בבניית כ- 20 יחידות משק לחיילים משוחררים ברח' הנרקיסים דהיום, ובחלק המערבי של רח' האורנים. אבל חיילים משוחררים לא הגיעו. הציעו להם לרכוש יחידה בתנאי שיהיו מוכנים לעסוק בחקלאות. הם קיבלו את ההצעה ועברו לבית עם שני חדרים ושבעה וחצי דונם. יותר מאוחר קיבלו חלק בפרדס המשותף של האגודה החקלאית. כל השטח שלהם הוא אדמת מינהל. בשנה הראשונה לא היה חשמל. מציינת כי הסיוע של תושבי הכפר בקליטתם היה רב בכל נושא שבו נזקקו לעצה ועזרה. עלות רכישת הבית היתה אלפיים לירות. כמובן שנאלצו לקחת הלוואה לצורך זה. משפחת אסטרייכר חתמו להם כערבים להלוואה בלי שום בעיות.

     

    פרטי העיסוק והפרנסה בכפר

    בשלב ראשון המשיכו לעסוק בעבודות מזדמנות. לאחר שקיבלו את המשק ברח' הנרקיסים הקימו לול ועסקו בגידול ירקות: פלפל, עגבניות, חצילים. שיווקו את תוצרת לשוק באמצעות האגודה החקלאית. ההכנסה הספיקה בקושי לקיום אבל לא היה מחסור באוכל או בביגוד. למדו להסתפק במה שהיה. כיום, לאור מצב החקלאות בארץ בכלל, הפרדס אינו מטופל. והנה, מה שתכננו שיהיה מקור הכנסה לעת זיקנה, לאכזבתה לא קיים יותר.

     

    היה חוזה חכירה עם המינהל ל- 49 שנה. החוזה פג במרץ 2000 ומאז אין חוזה, המצב לא ברור ולדעתה כפר שמריהו מהווה "סדין אדום" בעיני פקידי המינהל ואין יודעים מה לעשות עם המתיישבים.

     

    האווירה היתה טובה, יחסי השכנות היו טובים. לילדים היו חיים יפים יותר מאשר היום. הילדים הלכו לביה"ס המשותף עם רשפון.

     

    שפה:

    דיברו סרבית. עברית למדו מהילדים. האב שלט בעברית בכתיבה וקריאה ועזר לילדים בלימודים, במיוחד בתנ"ך.

     

    פעילות במוסדות הכפר

    לא היו פעילים כיוון שהיו טרודים בעבודה.

     

    פרטים מיוחדים בתקופת ראשית הכפר

    עם הציוד הבסיסי למשק קיבלו גם אתון ועגלה. העגלה שמשה להם להובלת ביצים למחסן האגודה החקלאית, הבאת תערובת לאספקה ללול ותובלה. העבודה היתה פיזית קשה מאד. במשך הזמן יצרו גם ביצים להדגרה ולצורך זה למדו את מלאכת ההזרעה המלאכותית של העופות. כאשר היה חמסין, מתו העופות בהמוניהם. ורה נוהגת לומר, כי לו היו לה סנטים כמספר העופות שאספה אחרי מכת חום, אז ילדיה היו עשירים היום. למרות הקשיים, קיבלו הכל ברצון, הואיל וזו היתה בחירתם והם עמדו בכך.

     

    באותן שנים התקבלו הרבה משפחות מעולי יוגוסלביה ברשפון. עם חלקם היו קשרי הכרות עוד מחו"ל ונוצרו קשרים חברתיים. משפחות שהיו אתם ברח' האילנות: ברן, גליד (שעברו לרח' האורנים), שיניצקי, באואר, וקסברג, גרוסמן, סאמק, רוק. ברח' הנרקיסים גרו אתם: אנשל, רוזנפלד, גרמן, המברג, העליון, כצנשטיין, אליאסף, דרך, שיינר.

     

    לודביג רצה להיות עצמאי. לא רצה לחזור למשפטים ולהיות עורך דין של יהודים. לכולם נתן עצות בחינם.

     

    באחד הימים ורה נסעה עם האתון בובי והעגלה לקניות בהרצליה. הדרך עברה דרך הפרדס ממזרח לכפר. בדרך בובי עצרה ולא רצתה להמשיך למרות הפצרותיה של ורה. פתאום הגיע אדם זקן ששאל אותה כמה זמן היא נוהגת בעגלה והתשובה היתה זמן קצר. הזקן אמר לה כי האתון לא רוצה לזוז כיון שלפניה שלולית והיא רואה עוד אתון במים שעומדת בדרכה. הזקן עזר לה לסובב את האתון והיא ויתרה על הקניות וחזרה הביתה. באחד הימים לודביג נתן סטירה לאתון והאתון ברחה. ורה רצה אחריה עד שפיים על מנת להחזירה.

     

    היחסים עם התושבים היקים היו טובים גם במישור החברתי. ד"ר שיינהולץ היה אהוב על הילדים. הוא וד"ר וייל ידעו שיש אצלם סליבוביץ' והיו באים מידי פעם ללגום לגימה.

    עבור לתוכן העמוד