תמונה ראשית
    מועצה מקומית כפר שמריהו
    תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

    אריאלה כהן (היילברונר)

    הבת הראשונה שנולדה בכפר שמריהו

     

    תאריך לידה:

    18.8.1937

     

    ההורים חנה והנס היילברונר גרו בהרצליה - אזור ג' עד לגמר בניית ביתם. האם הלכה יום יום עם בעלה למקום ההתיישבות החדשה בכפר שמריהו לעבודה בהקמת הבית והמשק. עם בוא צירי הלידה, נסעה האם באוטובוס לבי"ח "בלינסון" (לפחות שעה נסיעה). לאחר שנולדה אריאלה, ולאחר שהייה של מספר ימים בבית היולדות חזרה ישר לביתם החדש בכפר שמריהו. את הבית סדרה והכינה משפחת גרסטלה.

     

    ההורים החלו לפתח את המשק. לפי עצת המדריכים שהיו להם ניסו לפתח ענפים שונים: לול עופות, רפת, ירקות, בננות, עצי פרי , פלחה. לא כל הענפים הצליחו למרות עצות המדריכים.

     

    גן הילדים:

    עד גיל ארבע הילדים גדלו בבית, ומי שטיפל בהם היו הסבתות, כיון שהאמהות עבדו במשק. לגן הלכו בגיל ארבע. הגננת היתה חנה ויינטל ומקום הגן היה בבית העם - בית לוין.

    ילדי השנתון שהיו אתה היו: שמריהו בולדס, גדי פולוילר, בני גוטמן, גדעון כהן, יוסף לוי, ראובן דרייר (דריאל), אסתר קירכהיימר, שושנה קורף.

    שפת הדיבור בין הילדים עד ללכתם לגן היתה גרמנית. בגן החלו ללמוד עברית ומאז היתה שפת הדיבור בין הילדים עברית, ועם ההורים גרמנית.

     

    בית הספר:

    בגיל שש החלו הילדים ללכת לבי"ס "ברנדייס" באזור ג'. כמובן שהלכו ברגל הלוך וחזור.

    מנהל ביה"ס והמורה הבכיר היה חנוך בניהו (שניידר). המורות היו: רחל לינדנר (שטנר) ויותר מאוחר שולמית דוידוביץ, שולמית פת וחנה קדרי.

    ביה"ס החל לפעול בשנת 1937. בתחילה, היו חמש כתות א' – ה'. כתה א ו-ב' למדו בחדר אחד והמורה היתה רחל. כתה ג' ו-ד' למדו בחדר אחד והמורה היה חנוך. וכתה ה', הגדולים, בחדר נפרד והמחנך גם כן היה חנוך. במשך השנים נוספו כתות וילידי 1935 היו המחזור הראשון שגמר כתה ח' בבי"ס "ברנדייס".

    אריאלה היתה במחזור השלישי של ביה"ס. 

    במחזור הראשון של ביה"ס למדו ילדי הכפר: מיכה זילברסון, אמנון סמואל, עוזי יהודאי, רחל גוטמן חנה שטיינר, חנה מוסברג, אריאלה שטיין, מרים אורתר (אסטרייכר). דני בייט וצבי אופנהיימר למדו באותה כתה אבל היו ילידי 1936.

     

    מורה שמאד הילדים אהבו היה אפרים מרכוס, שלימד בין היתר טבע ולקח אותם לטיולים בחוץ, לחוף הים ונתן שיעורים בחיק הטבע.

    בכתות ז' וח' למדו בחדר שהיה בתחתית מגדל המים הסמוך, מחוסר מקום בבניין בית הספר.

    בסמוך לבית הספר היתה בריכת השקיה פתוחה אשר בשעות ה"פנאי" היו קופצים לשם לשחות.

    מורה להתעמלות בשם חיים נתן שעורים שמאוד נהנו מהם. אחריו לימד יהודה (ארנסט) לוינסון.

     

    הדרך הביתה היתה תמיד מעניינת וממושכת, והיתה כרוכה בקטיף פרחים וחיפוש אחר רקפות, אכילת דומים (פרי עץ השיזף) וסתם משחקים בדרך, וכמובן מגיעים באיחור של שעה הביתה.

     

    אחר הצהרים היו צריכים להכין שיעורים, דבר שלא היה פשוט, היות ולהורים לא היה מספיק זמן ולא ידעו די עברית. נוסף לכך, היו חייבים לעזור הרבה בעבודות המשק. עבודה בלול, קטיף ירקות: פלפל, עגבניות, כרובית, עזרה באיסוף והעמסת ירק לפרות, העברת צינורות השקיה. כאשר היה באחד המשקים אסיף ירקות היו "מגייסים" את הילדים האחרים לתגבור תמורת תשלום פעוט. כילדים עזרו בבית ונשאו בעול, ולא עלה בדעת הילדים למרות את פי הוריהם. העבודה היתה קשה ולא תמיד נעימה, אך בסיכום היתה להם ילדות יפה ומעניינת.

     

    פעילות בתנועת ה"נוער העובד":

    החלה מכתה ד'. סניף הנוער העובד הוקם ע"י עמנואל מאור ואמיתי עציוני. בתקופה של אריאלה רכזה את הסניף רותי אלזסר (נשרי). מדריכי הקבוצה שלה היו: מאיר אלזסר (אילת) ושלמה לוינסון.

    במסגרת הפעילות בתנועה יצאו הרבה לטיולים ולמחנות כולל מחנה ארצי על הר הכרמל אליו יצאו יחד עם קבוצה מהרצליה בני גילם.

    לדברי אריאלה, כשרותי רכזה את הסניף היא עשתה להם את הילדות, וכשרותי עזבה את הכפר ועברה לקבוץ ארז היתה הרגשת של חסר, כאילו נשארו ללא מנהיג. 

     

    לאחר סיום ביה"ס היסודי היה מספר מוגבל של אפשרויות. התלמידים הטובים הלכו ללמוד בבתי"ס תיכוניים בתל-אביב (תיכון חדש, גימנסיה הרצליה). התלמידים הפחות טובים למדו בבתי"ס מקצועיים "מכס פיין" או "שבח" בתל-אביב. תלמידים גרועים נשלחו ללמוד בבתי"ס חקלאיים בתנאי פנימייה.

    מחברי כתתה יצאו ללימודים בבי"ס תיכון בת"א: גדי פולוילר, יוסף לוי, גדעון כהן, שושנה קורף. בני גוטמן נשלח ללמוד בבי"ס חקלאי "מקווה- ישראל".

    אריאלה נשלחה ללמוד בבי"ס חקלאי ב"עיינות" (בסיוע כספי של האגודה החקלאית). בעיינות למדה כשנתיים וחצי, בלימודים התקשתה, ולא היה לה טוב שם. לאחר תקופה זו הפסיקה את לימודיה בעיינות וחזרה הביתה. לאחר התלבטות הוחלט במשפחה לשלוח אותה אל קרובי משפחה רחוקים בשוויץ, על מנת שתלמד מקצוע כלשהו. אריאלה אכן נסעה לסנט גלן, ועבדה שם בטיפול בתינוקות במשך ארבעה חדשים, ואח"כ למדה עוד ארבעה חדשים בקורס למטפלות. עם תום התקופה חזרה הביתה. כיון שהיתה קרובה לגיל גיוס, לא יכלה להתחיל למודים בבי"ס למטפלות בארץ.

     

    את השירות הצבאי החלה כמקובל בבה"ד 12 ואח"כ נשלחה במסגרת נח"ל לקיבוץ חניתה ועבדה בטיפול בתינוקות. אחרי מספר חדשים העברה לקיבוץ שער הגולן, שם השלימו קבוצה של של"תניקים ועבדו בחקלאות בחום הכבד מנשוא. לאחר כארבעה חדשים הועברה למיון מחדש בבה"ד 12 משם נשלחה לבה"ד 7 לקורס אלחוט וצפנות, ומשם לקסטינה וג'וליס ואז חלתה בצהבת שנמשכה זמן רב. לאחר החלמה הועברה לפיקוד דרום שם הועסקה כקשרית מפעילת טלפרינטר. לאחר שרות של שנתיים מלאות השתחררה.

     

    לאחר סיום השרות למדה כשנה וחצי בויצ"ו בת"א בקורס מטפלות. כמטפלת עבדה בבית החלמה ליולדות של הגב' רהפלד ועבדה שם עד להולדת הבן השני.

     

    אריאלה נישאה לאיבן בינואר 1959.

    נולדו להם ארבעה ילדים: יעקב - 1960, רועי - 1963, אוהד – 1971, עינת – 1975.

    כיום יש לה שבעה נכדים. 

     

    סיפורים

     

    הסבא לנדאואר (אבא של חנה, האם), שהיה בחו"ל סוחר בהמות, עזר בעצה ובמעשה לרפתנים החדשים. הרפת היתה תמיד נקיה ומצוחצחת, הפרות מסורקות ומוברשות, וכל יום היה קושר את חמש הפרות אחת לשנייה, וכך יוצא עמן למרעה. מסבא למדה לזהות צמחי מרפא שונים כמו קמומיל ונענע ולהכין מהם תה.

     

    במשפחתה של אריאלה שהו בדרך כלל נערים אשר מסיבות שונות הועברו למשפחה אומנת. דבר זה היווה תוספת הכנסה קטנה לקיום.

     

    כילדים היו הולכים לנגריה של ויסברון ואוספים גזרי עץ ומקלות ששמשו אותם כקוביות וחומר גלם לבניית מתקנים וצעצועים.

     

    בשבתות היו נוסעים לים בכרכרה רתומה לחמור מלאה בילדים. כשהחמור היה נתקע בחול היו הילדים יורדים ודוחפים. מציל בחוף לא היה. החוף היה מקסים, החול לבן מלא צדפים והנסיעה לים תמיד היתה חוויה נעימה.

     

    סרטים היו רואים בקולנע קיץ של כץ בחצר בית לוין.

     

    עם רשפון לא היה קשר לא היו מגיעים כי היתה רחוקה. הקשר היחידי היתה חנה ניצן, שהיתה האחות של קופת חולים בכפר, שכולם אהבו והעריכו אותה. ילדים מרשפון שלא הסתדרו בבית הספר נשלחו לבי"ס ברנדיס, ולהפך.

     

    ברשפון במשק של משפחת ניצן נולד עגל בעל שני ראשים, כל תושבי כפר שמריהו נהרו לראות את האטרקציה החדשה.

     

    חגים בכפר

    חגיגות הביכורים זכורות לטוב, נחוגו תמיד ברוב עם בשיתוף כל הילדים ובהבאת ביכורים (אמיתיים) מכל משקי הכפר. שיא החגיגה היה במכירה הפומבית לטובת הקרן הקיימת שנערכה ע"י הד"ר ברוך וייל.

     

    בנשפי פורים בהם השתתפו גם חברים ומכרים מחוץ לכפר, הילדים לא השתתפו, אך שמעו סיפורים מההורים. 

     

    פורים אצל הילדים – תחפושות לא קנו כי לא היה כסף, אלא עשו לבד מבגדים ישנים, כריות וחומרים שנמצאו בבית. היה נהוג שהילדים עוברים בין הבתים לבושים בתחפושות, בכל בית מציגים הצגה כלשהי, ומקבלים בתמורה ממתקים. את הממתקים היו אוספים בשק, ובסוף היום השק היה מלא וסיפק ממתקים כמעט עד לפורים הבא.

     

    פנסיונים וקייטנות 

    בשנות הצנע, כשהיה בעיר מחסור בתוצרת חקלאית, קמו בכפר מספר פנסיונים בבתים פרטיים בהם היו מתארחים בסופי שבוע אנשים מתל-אביב ונהנים מאוכל טעים ומזין. הפנסיונים היו של משפחות: קאפ, וילי כהן, פאלק, ד"ר מילר, רוזנפלד.

    במקביל התקיימו גם קייטנות לילדים בימי החופש אצל משפחות: רובק, גוטליב, גרסטלה, מינצסהיימר, גריצנר, נתן. בתקופה מסוימת, התקיימה בבית לוין בחדשי הקיץ קייטנה, "נוה-נופש", לילדים בגיל בית ספר, שנוהלה ע"י שלמה זינגר ויוסף יעקבסון, מורים מהרצליה. בקייטנה זו השתתפו גם ילדי הכפר וגם ילדים מבחוץ.

     

    לסיכום, אריאלה מאד מאוכזבת ממה שנהיה הכפר. הבתים הגדולים, "המפלצות" והחומות הגבוהות, אף אחד לא מכיר את השני, כל הבנייה המתמדת, אין שטחים ללכת לטייל כיון שמכוניות חונות על המדרכה. אמנם זה מחיר הקדמה, אך אפשר היה להגביל קצת את הבנייה, אולי לא לחזור לפרות ולתרנגולות, אך הכל התפתח יותר מדי והכל צפוף וזה לא מה שהאבות המייסדים תכננו.

    עבור לתוכן העמוד