העלייה הדרום-אפריקאית

ב-1953 פיתחו חברת רסקו וחברת "סייקו" שטחים בין כפר שמריהו ובין רשפון, כולל "הר בגדד" שנרכש מיהודים יוצאי עיראק. בשטח זה הוקמה שכונה חדשה, שמקצתה משקים חקלאיים והיתר - בתי מגורים. שטח זה אוכלס בעיקר בידי עולים חדשים מדרום אפריקה, פקידי הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות.                                                                       

יוצאי דרום אפריקה הראשונים שהתיישבו בכפר שמריהו היו בני משפחת אריה פיטן, שנמנה עם המייסדים, והיה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. לאחר הקמת המדינה התיישבו בכפר בוריס סניור ואריה פינקוס, גזבר הסוכנות היהודית ולימים היושב-ראש שלה.                       

יהדות דרום אפריקה, שרבים מבניה היו יוצאי ליטא, הצטיינה בזיקתה לציונות ואך טבעי היה שתבקש להגשים את הציונות במדינת ישראל הצעירה.

מווילנה לכפר שמריהו דרך יוהנסבורג

הקהילה היהודית בדרום אפריקה הייתה קטנה מאוד עד שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, שאז תפחו שורותיה בגל של הגירה ממזרח אירופה, בעיקר מליטא. בין 1880 ל-1910 גדלה קהילה זו מכארבעת אלפים נפש לארבעים וחמישה אלף נפש. אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933 גדל שיעור המהגרים היהודים ממרכז אירופה. בלב היהודים בדרום אפריקה פיעמה רוח היהדות והציוניות, ואת זיקתם לארץ-ישראל הם ביטאו בפעילות ציונית ערה - והראשונים שבהם עלו לארץ-ישראל סמוך לאחר שהבריטים קיבלו את המנדט על הארץ - ובנדבנות למופת. הם תרמו ביד רחבה למוסדות להשכלה גבוהה בארץ ולמפעלי חברה חשובים.                                                                 

העולה החדש הראשון מדרום אפריקה שנפל במאבק להקמתה של מדינה ליהודים בארץ-ישראל, נפל בחניתה בימי "חומה ומגדל" במאורעות 1939. במלחמת העצמאות של ישראל התנדבו רבים מיהודי ארץ זו לשירות קרבי ב"הגנה" ואחר-כך בצה"ל. בוריס סניור, לדוגמה, התנדב לשרת בתור טייס, ונמנה עם ראשוני העולים מדרום אפריקה שהקים את ביתו בכפר שמריהו, ומשפחת סניור אף תרמה לכפר את "בית סניור", על שם ליאון סניור, טייס בן המשפחה שנפל בשלהי מלחמת העולם השנייה.                                    

מספרם של העולים החדשים מדרום אפריקה גדל בשיעור ניכר לאחר שהוקמה מדינת ישראל. בתוך כעשרים שנה עלו לישראל יותר מששת אלפים יהודים מדרום אפריקה (כחמישה אחוזים מקהילה שמספר אנשיה עמד על כמאה ועשרים אלף נפש). כחמשת אלפים וחמש מאות מן העולים עלו לארץ אחרי הקמת המדינה. כעשרים וחמישה אחוזים מן העולים היו צעירים בני פחות מעשרים וחמש. כעשרה אחוזים מהם היו חברי תנועת "החלוץ", וכשש מאות וחמישים מהם חיו בקיבוצים. העירוניים שבהם הטביעו את חותמם בכל תחומי המשק והחברה. בתחום ההתיישבות העירונית הם בלטו - ומוסיפים לבלוט - בעיקר בסביון, בהרצליה, ברעננה ובכפר שמריהו.

עוד ב-1949 פנתה קבוצה של יהודים יוצאי דרום אפריקה, ביזמתם של דוד וישראל דונסקי, לקרן קימת לישראל בבקשה לקבל קרקע למגורים. קרן קימת לישראל הפנתה את המעוניינים לרסקו, וזו הקצתה להם כעשרים מגרשים סביב לגבעה בכפר שמריהו שרחוב האורנים מכתר אותה. קבלת המגרשים הותנתה בבניית הבתים עליהם בתוך שנתיים, אבל רק תשע משפחות הספיקו לעמוד בלוח הזמנים הזה.                                         

אחר-כך הקימה חברת הבנייה הדרום אפריקאית סייקו עוד בתים על אדמה פרטית, ומקצת המשתכנים בהם היו משפחות יוצאי דרום אפריקה. ב-1959 נבחרה הרייט לוין, רעייתו של סם לוין, לחברת המועצה המקומית, וכעבור פרק זמן נבחר ישראל דונסקי לממלא מקום של חבר שהתפטר. בבחירות שהתקיימו ב-1965 נסחר דונסקי לראש המועצה, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1983. סגנו בקדנציה הראשונה היה סם לוין, שעמד בראש הרשימה "לקידום הכפר". אלחנן רוזנברג נבחר לחבר המועצה בשנת 1973, ובן כהן נבחר באותה שנה לסגנו של ישראל דונסקי. גם מיכל (מרל) גוטמן, המייסדת והנשיאה הראשונה של ארגון המתנדבים הגדול "עזרה", כיהנה כחברה במועצה המקומית של כפר שמריהו.                                    

יוצאי דרום אפריקה היו פעילים כמעט בכל תחומי הפעילות הציבורית בכפר, כגון ויצו, האגודה למען החייל, ועד בית הכנסת ופיתוח הספורט. הם היו שותפים ליוזמה להקמתם של בית הכנסת "היכל הבנים", ברכת השחייה ומגרשי הטניס.                                                             

פתיחותם וסובלנותם החברתית של האבות המייסדים היקים, והאופי האירופי הליברלי של יוצאי דרום אפריקה תרמו להשתלבותם הטבעית לגמרי של שני חלקי האוכלוסייה לקהילה אחת הצועדת קדימה מתוך שיתוף פעולה מלא. 

בית קטן בערבה

כעשרים משפחות חדשות הצטרפו לכפר שמריהו ב-1953, במסגרת "ההתיישבות החדשה". על אותם ימים סיפרה הדסה תאומים, שעלתה ארצה מפולין, את הדברים האלה: "ביתנו, על שלושת חדריו, היה ממוקם על שטח של כרם נטוש בן שמונה דונמים מאדמת קרן קימת לישראל. מסביב הייתה שממה. בלילות ייללו תנים ליד חלונות הבית. הבית השכן הקרוב ביותר היה ביתה של משפחת פרוינדלייך, מעבר ל'הר בגדד'." הבית נשאר בבדידותו עד שהחלה ההתיישבות הגדולה של יוצאי דרום אפריקה, שבנו וילות ובתים נאים במגרשים הפנויים.                                  

היחידה החקלאית שקיבלה משפחת תאומים מן הסוכנות הושלמה בשנים-עשר דונם מעבר לפסי הרכבת, שנועדו לנטיעת פרדס. "קיבלנו גם עגלה, אך הסוס שנועד למשוך אותה ניתן משום מה לשכן," סיפרה הדסה.           

בבית לא היה חשמל, ואת התאורה סיפקו מנורות נפט ו"לוקס". הגיהוץ נעשה במגהץ שחומם על תנור הגז או על פרימוס רועש. המקרר קירר באמצעות בלוק קרח שסיפק החבר וולף, שעבר בכפר עם עגלתו. בהיעדר חשמל, לא היו מים חמים לרחצה, והמשפחה הייתה אפוא יוצאת פעם אחת בשבוע לרחצה משפחתית מרוכזת בבית ההורים בתל-אביב. רק כעבור תשעה חודשים חובר הבית סוף-סוף לרשת החשמל. "חגגנו בהדלקת כל האורות בכל החדרים ובהפעלת כל המכשירים החשמליים בבת אחת," סיפרה הדסה.                                                                    

עד שהתפתחה השכונה החדשה, לא הייתה בה חנות מכולת וחנות ירקות ופרות. את הלחם היה מביא דרע מרשפון, שהוסיף עיתון לכל דורש. כשהיה דרע בא עם עגלתו הרתומה לסוס, היה מכריז על בואו בצלצול פעמון, ועגלתו הייתה משמשת מקום מפגש לשכנות, שהיו מחליפות מילים זו עם זו ומתעדכנות בנעשה בכפר. כך היה גם בעת חלוקת החלב בידי שפירא, שעבר עם עגלתו בחוצות הכפר בצהרי היום. פעמיים בשבוע הייתה עוברת בכפר עגלה רתומה לחמור ועליה ירקות ופרות טריים למכירה. את המצרכים האחרים היה צריך בכל זאת לקנות בחנות המכולת, ועקרות הבית, שידיהן היו מלאות עבודה במשק הבית ובמשק העזר, היו נאלצות לעשות את הדרך הארוכה והמתישה לחנות המכולת ובחזרה הביתה.                                                                                               

גן הילדים שכן בבית לוין, שהיה מרוחק כמה עשרות מטרים מבתי המגורים, וההורים הנהיגו ביניהם תורנות להבאת הילדים לגן ולהחזרתם ממנו - בחורף בגשם שהיה מרטיב אותם עד לשד העצמות, ובקיץ בשמש הקופחת. הילדים למדו בבית הספר "ברנדיס", שהיה ממוקם בהרצליה ג, עד שנחנך בית הספר המקומי.                                                                

כמו רבים מן התושבים החדשים, גם בני הזוג תאומים עבדו לפרנסתם מחוץ לישוב. מטעי אגוז הפקאן שנטעו בני הזוג ליד ביתם, עתיד היה להניב פרי כעבור שבע שנים; והפרדס שליד פסי הרכבת, שאותו נטעו בני הזוג במו ידיהם, דרש אף הוא ש"יפרנסו" אותו קודם שיפרנס את בעליו. הבעל אברהם היה מדריך ראשי לגידול עופות מטעם משרד החקלאות, והדסה עבדה תחילה בבית הספר בנוף ים ואחר-כך בבית הספר בכפר שמריהו.                                                                                            

את חבלי הקליטה המתיקה רוח השכנות הטובה שאפיינה את הכפר מראשיתו. "היחס לתושבים החדשים היה חם ולבבי, ומלכתחילה שולבו באירועי הקהילה ובראשם מסיבת ט"ו בשבט, שבה נתקבלו התושבים החדשים בברכה על ידי ותיקי הכפר ליד שולחנות ערוכים," סיפרה הדסה תאומים. במסיבה זו ניתן לכל משפחה חדשה עציץ, שסימל את הטבע המתחדש ואת טיפוח הנוי בכפר. מסורת זו של קבלת תושבים חדשים לכפר בט"ו בשבט נשמרת עד היום.

צנע והסתננות

כפר שמריהו הוקם בימי המאורעות של 1937. כשקלט את שארית הפליטה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היה עליו - ועל הנקלטים בכור ההיתוך שביישוב - להתמודד עם מצוקת הצנע ועם סכנת ההסתננות. אחרי מלחמת העצמאות פקדה את כפר שמריהו מכת ההסתננות. ערבים חצו את הקו הירוק, המרוחק כשנים-עשר קילומטר בלבד מהכפר, והיו גונבים, שודדים ורוצחים. "ערבים מן המשולש היו גונבים בלילות בכפרנו, ובייחוד 'אהבו' את הפרות שלנו," סיפרה רות שיינהולץ. שוב ושוב הצליחו גונבי הפרות לחדור מבעד לטבעת השמירה ולפרוץ לרפתות. פעמוני האזעקה שהותקנו ברפתות היו מופעלים גם על ידי החולדות שהתרוצצו בין הפרות, וכך אפוא רב היה מספרן של אזעקות השווא. באחד הלילות הוציאו הגנבים כמה פרות מן הכפר, ורק בעזרת המשטרה נמצאו הפרות הגנובות בוואדי פאליק.                                                                      

באותן שנים הציקה ליישוב היהודי במדינת ישראל הצעירה בעיית ההספקה של מזון, הן לבני אדם והן לבעלי חיים. לפני מלחמת העצמאות היו יהודים רוכשים חלק מן האספקה מן הערבים, ועכשיו נאלצו לחפש להם מקורות חלופיים.                                                                                  

בימי המנדט הבריטי הייתה הממשלה מייבאת את מקצת המזון למשק החי, ואחרי מלחמת העצמאות טיפלה בכך ממשלת ישראל. כדי לקבל אספקה, נדרשו החקלאים למסור את כל תנובתם החקלאית לממשלה, וזו חילקה מזון בקיצוב לכל תושבי המדינה. האגודה החקלאית של כפר שמריהו חיפשה שטחים סמוכים ורחוקים לגדל בהם חיטה, שעורה, סורגום ותירס, ושדותיה היו פזורים בכל הארץ, מן הגליל ועד הנגב. מקס גוטמן ארגן וניהל את שטחי הפלחה בנגב.                                                       

כמו במלחמת העולם השנייה, כך גם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נעשו החקלאים מבוקשים מאוד בקרב תושבי הערים, שסבלו ממחסור בתוצרת חקלאית. התפתח "שוק שחור" וחקלאי שנתפתה לעסוק בו נתקל בבעיה כפולה: גם עברה על החוק וגם מיעוט תנובה חקלאית שהחקלאים נדרשו למסור לממשלה כדי לקבל תמורתה אספקה חיונית, לרבות מזון למשק החי, נפט, נעלי עבודה ועוד. ביישובים החקלאיים היה מצב המזון טוב מעט יותר מבערים, כפי שסיפרה אחת ממייסדות הכפר:

חייה של עקרת הבית ביישוב חקלאי היו נוחים יותר מבחינת המזון, בהשוואה לעקרת הבית העירונית. אנו יכולנו לספק חלק מצרכינו מן המשק שלנו וממשקי השכנים, בדרך של סחר חליפין. אבל ברוב הדברים היינו כפופים לקיצוב כמו כל תושבי המדינה. ההקצבה הייתה מאה גרם בשר לנפש לחודש, ומובן שלא יכולנו לשחוט מידי יום תרנגולת לצרכינו הפרטיים. ככלל, אכלנו בשר עוף או בקר פעם אחת בשבוע. המצאנו מרשמים יצירתיים, כגון כבד קצוץ מחצילים ושניצל מקישואים, והיינו מחליפות מרשמים זו עם זו.

התרחבות

מאז היווסדו של כפר שמריהו שאפו מייסדיו להרחיב את גבולותיו כדי להבטיח את עתידו החברתי והכלכלי, והרחבת השטח החקלאי תפסה מקום בראש סולם הקדימויות. שתי סיבות עיקריות היו לכך: האחת, לשמור על אופיו של הכפר; והאחרת, לאפשר את הקמתם של משקים בעלי יחידה חקלאית העומדת על עשרה עד עשרים וחמישה דונמים, שכן הניסיון לימד שאין אפשרות כלכלית לקיים משק מעורב של שבעה או עשרה דונמים בלבד.                                                                                            

הצורך בהתרחבות נתעצם אחרי מלחמת העצמאות, עם הקמת המדינה ופתיחת שעריה לגלים של עליית המונים. לנוכח הקמתם של יישובים חדשים לאורכה ולרוחבה של המדינה והגידול שנרשם בשטח השיפוט של יישובים קיימים, היה ברור שכפר שמריהו חייב להשתלב בעשייה זו. קברניטי הכפר, ובראשם הד"ר וייל, הבינו שכדי להתקדם ולהתפתח חייב כפר שמריהו להגדיל את שטחו ואת מספר תושביו. כפר קטן אינו יכול לשאת את עצמו מבחינה תקציבית, ולספק שירותים נאותים לתושביו. "אם נשקוט על השמרים, נסופח להרצליה ונאבד את צביוננו הייחודי," אמרו אנשי הכפר. תחילה נדונה הצעה להתאחד עם אזור ג ועם אזור הרצליה פיתוח ועם נוף ים, אבל בסופו של דבר נותר אזור ג ואזור הפיתוח בתור חלק מהרצליה. גם המשא ומתן עם שכונת נחלת עדה שמעבר לפסי הרכבת, נסתיים בלא כלום. או-אז הופנה המאמץ להרחבת הכפר לאזור הצפוני-המזרחי שבו היו אדמות חקלאיות. "הר בגדד", שכבר סופח לשטח הכפר, לא היה ראוי לעיבוד חקלאי ושימש לבנייה למגורים ולצורכי ציבור, שהבולט בהם הוא מרכז וייל.                                                                   

אחרי משא ומתן ארוך ומייגע שניהל הד"ר וייל עם המוסדות הנוגעים בדבר, סופחו לכפר האדמות החקלאיות שממזרח לפסי הרכבת, וכן כל השטח שמצפון עד לגבול רשפון, מרחוב הורדים עד לבית הספר השותף לכפר שמריהו ולרשפון.                                                                             

בשנת 1950 נחנך כביש תל-אביב-נתניה, שחולל מפנה מכריע בכיוון התפתחותו של הכפר. בן-לילה התקרבה העיר לכפר; תושבי העיר גילו את הכפר היפה, הירוק והרוגע, ואנשים שעסקיהם בתל-אביב העדיפו לגור בכפר השקט הסמוך לכרך הסואן. מאז חדלה החקלאות לקבוע את אופיו של הכפר, והוא מתאפיין היום בבתי מגורים נאים.

קיבוץ בכפר וזוגות צעירים

בחלק הדרומי של הכפר, ממזרח לרחוב נורדאו, הייתה מאז 1937 "חצר קיבוץ" - מחנה הכשרה של חלוצים במסגרת תנועת "העובד הציוני", שהיה מורכב מבניין אחד וסביבו צריפים ואוהלים, שדייריהם עבדו במשקי הסביבה. כאן קיבלו את הכשרתם חברי "למקור" שהקימו את כפר גליקסון; הגרעין שייסד את קיבוץ ניצנים; וכן חברי "במאבק", שהקימו את אלוני אבא.                                                                                               

חברי קיבוץ "למקור" השתתפו בבניית בתים בכפר שמריהו ועבדו במשקים ואצל בלעי המקצוע השונים.                                                                

בשנות המאבק במנדט הבריטי השתתפו חברי "למקור" בהורדת מעפילים בלתי לגליים מספינות לחוף, ולא אחת שימש מחנה "למקור" אכסניה ראשונה למעפילים. בשטח הקיבוץ היה גן ירק של כשישה דונמים, שבו גידלו עגבניות, מלפפונים, כרוב, קולורבי, צנון ותפוחי אדמה, לצרכים פנימיים ולשיווק ל"תנובה". משאית של שפיים הייתה אוספת את היבולים המיועדים לשיווק.                                                                             

בפברואר 1938 קלט קיבוץ "למקור" את הגרעין הלטווי וגם חברים מסרביה ומבוקובינה (רומניה). חוברת שערך "למקור" כדי לעודד הצטרפות של חלוצים לשרותיו, מלמדת כי ב-1938 היו בו עשרים וארבעה חברים וארבע-עשרה חברות.                                                                         

גרעין "ניצנים" היה הראשון שנוסד בארץ-ישראל מנוער שהתחנך בארץ, יוצאי המוסד החינוכי בן-שמן (יוצאי פולין), ומאיר שפיה (יוצאי רומניה). הגרעין מנה בראשיתו כשישים חבר. ראשוני "קבוצת ניצנים המאוחדת" באו לאזור הרצליה וכפר שמריהו ב-1940. כעבור פרק זמן הם התמקמו בקיבוץ של "במאבק" ו"למקור" והתגוררו בבית הדו-קומתי ("בית הביטחון"), במבנה חד-קומתי, בצריפים שהכילו שנים-עשר חדרים, וגם באוהלים. כמו חברי הקיבוצים האחרים בכפר שמריהו, גם חברי "ניצנים" עבדו בפרדסים ובגני הירק בכפר ובסביבה. וכמו חברי הקיבוצים האחרים, התנדבו גם חברי "ניצנים" למשימות ביטחון שונות ב"הגנה", בפלמ"ח ובחטיבה היהודית הלוחמת. בשלהי 1943 נערכה מסיבת פרידה ל"ניצנים", שעברה להתיישבות קבע באדמות חממה ("נוף עזה").            

קבוצת "במאבק" הייתה מורכבת בעיקר מגרעין של חלוצים מרומניה ומגרעין שלחלוצים מאוסטריה. הגרעין רומני עלה לארץ-ישראל בחודש מרס 1941 בספינת מעפילים קטנה ששמה "דריאן 2". המעפילים נתפסו ונכלאו במחנה עתלית עד ששוחררו באוגוסט 1942. עמם נמנה הצנחן אבא ברדיצ'ב. חברי "במאבק" נקלטו ביישובים שונים בארץ, בהם בית יצחק, אזור ג בהרצליה וכפר שמריהו. קבוצת "במאבק" מנתה חמש משפחות ולהן שלושה ילדים ב-1944 ואילו כשעזבה את מחנה הקיבוץ כבר נמנו עמה כמאה חברים וחברות ושלושה-עשר ילדים.                    

מבסיסה בכפר שמריהו יצאו חבריה להורדת מעפילים בחוף הים ולמשימות ביטחוניות ברחבי הארץ. בנוסף לעבודה בענפי המשק - סנדלרייה, מתפרה, מחסן בגדים, מפעל רפיה (שהיה למעשה מפעל של חבר אחד) -עבדו חבריה בבניית מלון "השרון" בהרצליה, בסלילת כבישים לאזור ג ולרמת השרון ובייצור בלוקים לבניין, וכן בהובלת זיפזיף, במפעל סריגים, במפעל לייצור ברזל ניקוי ובמשקים שונים בסביבה. בלילות שישי היו חברי "במאבק" מבלים יחד עם בני הנוער מהרצליה ומכפר שמריהו, הולכים איתם להצגות קולנוע ומשתתפים איתם בחזרות של מקהלת הקיבוץ ומקהלת כפר שמריהו.                                                                        

חברי קיבוץ "במאבק" מכפר שמריהו נמנו, כאמור, עם מקימי אלוני אבא.

בשנת 1959 החליטה המועצה המקומית לסלול במקום את רחוב הוורדים ולבנות בו בתים לזוגות צעירים - יחידת דיור שתיבנה על שלוש דונם - וכך נקלטו ב-1960/61 עשרים ושתים משפחות צעירות בבתים דו-משפחתיים - חידוש בסגנון הבנייה שהיה מקובל בכפר שמריהו.                                

לימים התפתח כפר שמריהו בכיוון של בניית וילות על מגרשים בני דונם ומעלה. לדברי שרגא מילשטיין, ראש המועצה בשנים 1998-1983, עבר כפר שמריהו תהליך מעניין. כבר מיום היווסדו נהנה המקום מיוקרה ומאיכות חיים גבוהה. במרוצת השנים התיישנו הבתים, האוכלוסייה הזדקנה, והגיעו הדברים לידי כך שבשנות השבעים של המאה העשרים היה חשש לירידה באוכלוסיית גני הילדים ובית הספר היסודי, בשל מחירם הגבוה של המגרשים לבנייה והיעדר אוכלוסייה צעירה. בפועל קרה תהליך הפוך. למרות מחיריהם הגבוהים של המגרשים - דונם הוא יחידת הקרקע המינימאלית כדי לבנות בית למשפחה אחת - הייתה במרוצת השנים זרימה בלתי פוסקת של תושבים חדשים בעלי אמצעים. אנשים צעירים, כולל בנים של ותיקי היישוב ומשפחות עם ילדים, באו למקום והצעירו אותו מבחינת הרכב האוכלוסייה. רבים מן הבתים הישנים נהרסו ובמקומם הוקמו בתים חדשים גדולים וחדישים. רוב הבונים ניצלו את השיעור המרבי המותר לבנייה, שלוש מאות-ארבע מאות מ"ר לבית. ואף-על-פי-כן הוסיף קצב החיים ביישוב להיות שליו ורגוע כבשכונת מגורים כפרית שקטה. שטח הכפר גדל משש מאות הדונם הראשונים ל-2,568 דונם ב-2001 ומספר תושביו מגיע לכאלפיים וחמש מאות נפש. אופיו של היישוב השתנה מכפר חקלאי בעל אוכלוסייה הומוגנית ליישוב על אוכלוסייה מגוונת, אבל המסורת של סובלנות ושל אחווה קהילתית מוסיפה להתקיים בו. רוב תושבי הכפר עובדים מחוץ ליישוב ומוצאים בו את השלווה ההולמת חיי משפחה, תרבות וקהילה.                                                                    

ככל שגדלה האוכלוסייה החדשה ופחת מספר הבתים שהוקמו בראשית דרכו של היישוב, כן דאגה המועצה להנחיל את מורשת הראשונים לתושבים החדשים ובייחוד לצעירים שבהם. בשנת 1993 הותקנו על מבני הציבור שלטים לציון ראשית ההתיישבות בכפר. המבצע נעשה בתיאום עם המועצה לשימור מבנים ואתר התיישבות. במסגרת החגיגות למלאות שישים שנה לכפר שמריהו, בשנת 1997, הוצב בחזית בית לוין פסלו של שמריהו לוין.                            

 

 

 

פיטן (פייטלברג) מרי וליונל – בנו ביתם עם דור המייסדים ב- 1938

 

בנו ביתם ב- 1953 על אדמת קק"ל במסגרת מאורגנת:

 

דונסקי אירין ישראל

דונסקי ניקי ודוד

דונסקי גלוריה וזליג

לוין סם והרייט

לי רות ונט

מגן פליסיטי

סוקולובסקי עליזה ושלמה

 

בנו ביתם על אדמה פרטית:

 

בן חיים מרים  

ברונשטיין לאה

גוטמן מיכל וגרט

טולמן תמרה וג'פרי

טפרסון שושנה ודוד – מח"ל

כהן ד"ר בני

מילשטיין לילי ובני

מרכוס דוד

נרונסקי איבון וראובן - מח"ל

סילברמן

סניור בוריס ובתיה - מח"ל

פין מורין ומשה

פינקוס חסיה – ב-1948 - 1950

פרנק לייב- ב-1961

צוקרמן עליזה ופיליפ ב- 1959-1960

קפלן פולה

רובין ג'ק

רוזנברג רוז ואלחנן

שטראוס ג'נין וסיימון – ב- 1988