היגוסלבים

התרחבותו הראשונית של כפר שמריהו הייתה ב-1950, כשחברת "עמידר" בנתה בו שנים-עשר בתים "תאומים" (דו-משפחתיים) עם משקי עזר, בעבור עשרים וארבע משפחות של עולים חדשים. השכונה נקראה בפי התושבים "שיכון עמידר". רוב העולים החדשים שנקלטו בכפר שמריהו היקית היו יוצאי יוגוסלוויה - מהם שעלו לארץ-ישראל מיד לאחר שנסתיימה מלחמת העולם השנייה, בשלהי 1945 - ועל כן נקראה הקבוצה כולה "יוגוסלווים", אף כי האחרים היו יוצאי צ'כוסלובקיה, פולין, אוסטריה ועוד. שלא כמייסדי כפר שמריהו, שעלו ארצה קודם שפרצה מלחמת העולם השנייה, היו העולים החדשים יוצאי מזרח אירופה ומרכזה שנמנו עם שארית הפליטה ששרדו בשואה והצטרפו לכפר לאחר שהוקמה מדינת ישראל. סיפוריהם האישיים מפעימים את הלב וכל אחד מהם ראוי לספר משלו.                                                                                            

רודולף גרוסמן, לדוגמה, שנולד בצ'כוסלובקיה ועלה לישראל במלחמת העצמאות, היה לפני מלחמת העולם השנייה חניך בתנועת "השומר הצעיר" ועבר הכשרה לקראת עלייה לארץ-ישראל.                                               

אלא שפלישתם של הגרמנים לצ'כוסלובקיה קטעה פרק זה בחייו, והוא נאלץ לעבור את המלחמה במסתור בצ'כוסלובקיה הכבושה. בפברואר 1948 התייצב רודולף לפני נציג הסוכנות היהודית בעיר מגוריו והביע את רצונו להתנדב לשרת ב"הגנה" במלחמה להקמתה של מדינת ישראל. מאחר שחלפו שלושה חודשים ואיש לא פנה אליו, רכב רודולף על אופנוע לפראג הבירה, נכנס למשרדי "מרכז החלוץ", ושם עבר מיון, וב-27 ביולי 1948 גויס לצבא. הוא הוצב לקורס מכונאים של מטוסי מסרשמידט, שהתקיים בבסיס של חיל האוויר הצ'כי, ובסיום הקורס נשלח לישראל ושירת בתור מכונאי מטוסים עד לשחרורו באוגוסט 1950.                             

יחד עם רודולף גרוסמן התנדב ל"הגנה" חברו, דודנה של אווה סרונוביץ, שאביה הספיק לעלות לארץ-ישראל ב-1939 והקים עסק בתל-אביב. דודנה של אווה הזמין את רודולף לבית המשפחה, ושם הכיר הבחור את אווה וכעבור זמן קצר נשאה לאישה. מאחר שרודולף מצא עבודה בתור מכונאי מטוסים במשמרת לילה בשדה התעופה בהרצליה, ובה-בעת עבד במחלקה הטכנית של המועצה המקומית הרצליה, הוא החליט לשכור דירה בעבורו ובעבור אישתו בכפר שמריהו. באוגוסט 1951 רכשו בני הזוג גרוסמן את בית אלברט ולנר ברחוב האילנות. "הדירה הייתה בת שלושים מטרים רבועים בלבד. בשנים הראשונות לא היה לנו חשמל, והמים זרמו בברזים "בגמגומים"," סיפר רודולף כעבור שנים. "אבל היינו מאושרים שיש לנו קורת-גג משלנו במדינה משלנו. והשכנים בכפר שמריהו הקלו עלינו את הקליטה בקהילה."                                                                                     

כדי להחיש את היקלטותם בישראל החליטו בני הזוג לדבר עברית בבית, אבל כדי שהילדים יידעו עוד שפה אחת וגם ייקל עליהם להתערות במקום מגוריהם, דיברה איתם אווה גם גרמנית, "הלשון הרשמית" בכפר שמריהו בעת ההיא. "בכפר שמריהו נהגו להתלוצץ ולומר שכשזר פונה לאחד התושבים בשאלה בעברית, עונה לו הנשאל בעלבון: "מה אני? ילד?" משום שהיה מקובל לדבר עברית רק עם הילדים," סיפרה אווה. היא הוסיפה וסיפרה שלגברת נתן הייתה עוזרת מרוקאית שלמדה גרמנית. כשלקוח היה מבקש משהו בעברית בחנותה של הגברת נתן, הייתה זו מפנה אליו את העוזרת כדי שתתרגם בשבילה.                                     

בשעה שרודולף עבד לפרנסת המשפחה, ניהלה אווה את משק הבית וגידלה את הילדים. היא חלמה לקנות לה השכלה, אך תחילה הסתפקה בלימוד עם ילדיה, אגב הכנת שיעורי הבית שלהם. לימים עמדה בבחינות הבגרות ונרשמה ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. את התואר השני עשתה באוניברסיטת חיפה ואת התואר השלישי - בסידני שבאוסטרליה. בשובה ארצה חקרה אווה בעיקר את תל-מיכל ואת אפולוניה (עיר הנמל שבית הקברות שלה שכן במקום שבו נבנה כפר שמריהו).                                                                                      

אילושקה (כרמלה) פולצ'ק הייתה גם היא יוצאת צ'כוסלובקיה, אף כי עלתה ארצה מהולנד. אביה, קמיל, היה מתבולל ושני אחיו התנצרו. אלא שההתנכרות מהעם היהודי לא הצילה אותם מן השואה. ב-1939, כשהקרקע החלה בוערת מתחת רגליהם של יהודי צ'כוסלובקיה, הכין קמיל אישורי הגירה להולנד, שסבר כי לא תיכבש בידי הגרמנים. הוא הצהיר שאמה של אשתו היא המטפלת של בתו אילושקה, אבל ההולנדים לא השתכנעו והסבתא נאלצה להישאר בצ'כוסלובקיה ונספתה בשואה. קמיל, רעייתו אגנס ובתם אילושקה עברו להולנד, ושם עבד קמיל בתור מהנדס ראשי במפעל מקומי. משנכבשה הולנד בידי הגרמנים, נעצה משפחת פולצ'ק יחד עם יהודים אחרים ונכלאה בתאטרון שפונה לצורך זה. קמיל הפעיל את מעסיקו, והלה הודיע לגסטפו כי בלי המהנדס פולצ'ק לא יוכל להוסיף ולהפעיל את מפעלו. קמיל שוחרר אפוא ומיד הסתיר את אישתו ואת בתו במקום מסתור שהכין מבעוד מועד.                                            

לאחר המלחמה החליטה אגנס פולצ'ק לעלות לארץ-ישראל, שבה כבר שהה אחיה, שהיה רופא ילדים. מאחר שקמיל סירב להצטרף אליה, מכרה האישה את תכשיטיה וקנתה מגורון מפואר - שלושה חדרים מצוידים בכל הנוחיות: חיבור לחשמל, למים ולביוב וקירות מצופים טפטים - ועלתה ארצה עם בתה. (המגורון עדיין ניצב ליד ביתה בכפר שמריהו).               

מאחר שאגנס עלתה ארצה בלוויית המגורון, לא העמידה הסוכנות לרשותה יחידת דיור. ידיד משפחה, שהיה ממונה על מגרשי התערוכה ליד נמל תל-אביב, אפשר לאגנס להציב את המגורון שלה בשטח התערוכה. אגנס, שהייתה בת למשפחה עמידה ורעייתו של מהנדס בצ'כוסלובקיה, לא עדה מעודה ואילו בישראל היה עליה להתפרנס בתור עוזרת בית; ובתה אילושקה עבדה בתור זבנית בחנות ספרים ושימשה גם שמרטף. קצין במשטרת נמל תל-אביב הפגיש את אילושקה עם יוסף ספירו, שהיה קצין מכס בנמל, וכעבור חודשים מספר נישאו השניים. כשבא קמיל פולצ'ק ארצה בתור תייר כדי להשתתף בכלולות בתו, הצליחו אנשי משרד החקלאות לשכנע אותו להשתלב בעבודה במחלקה להגנת הצומח. ראשי המחלקה, הד"ר ישראל פרץ וגדעון כהן, שהיו קשורים לכפר שמריהו, שכנעו את לוי אשכול, ששימש באותה העת בתפקיד שר החקלאות, לייצור את התנאים להעסקתו של הד"ר פולצ'ק במשרד החקלאות. לוי אשכול פנה אל הד"ר וייל, ראש מועצת כפר שמריהו, והלה אפשר לקמיל לרכוש יחידת מגורים ברחוב הנרקיסים. חלק ממימון הרכישה הושג ממכירת השלדה של המגורון. כשנתיים התגוררו אילושקה ויוסקה ספירו במגורון, עד שרכשו יחידת דיור ברחוב האילנות פינת דרך השדות. את הקניה מימנו בני הזוג מחסכונותיהם, מהלוואה וממכירת האופנוע של יוסקה.                          

במרוצת השנים הצטרפו גם אגנס וגם אילושקה לפעילות בארגונים קהילתיים מקומיים - שתיהן היו פעילות ב"ויצו", ואילושקה הייתה פעילה גם בוועד למען החייל ובהקמת מועדון "שישים פלוס", לצדה של רוני וייס. עם העולים מיוגוסלוויה נמנה גם עם לדיסלב זילברשטיין. וכך סיפר האיש: "אישתי ואני עלינו ארצה מיוגוסלוויה ביולי 1949. תחילה גרנו בבית עולים בג'ליל (היום גלילות). אחר-כך התארגנו קבוצות של עולים להתיישבות בנהריה, בנוף ים ובכפר שמריהו. רעיון החיים בכפר וקיום משק עצמאי קסם לנו. הצטרפנו לשתים-עשרה משפחות מבית העולים ולשתים-עשרה משפחות אחרות, רובן מיוגוסלוויה, והשתכנו בשנים-עשר הבתים הדו-משפחתיים שחברת רסקו הקימה בכפר."                                           

הדירה הייתה צנועה ביותר: חדר וחצי בדירה של עשרים ושבעה מ"ר בלבד. לידה השתרע שטח של דונם וחצי שנועד למשק עזר. מחיר כל יחידה היה 825 לירות. בני הזוג זילברשטיין עלו ארצה ובכיסם שלוש וחצי ליס"ט בלבד. המועצה הלוותה להם מאה לירות. מאתיים לירות הצליחו בני הזוג לגייס ממקורות שונים עד לכניסתם לדירה, ואת היתר שילמו בתשלומים של שלוש וחצי לירות בחודש.                                                       

לפי חוזה המכירה היו העולים החדשים חייבים לעסוק בחקלאות, אבל איש מהם לא היה חקלאי בארץ מוצאו, ועל כן התפרנסו כמעט כולם מעבודות חוץ. לדיסלב עבד בעבודות מזדמנות בהרצליה, בעיקר בבניין ובנגרות. "עבדוה משרדית לא יכולתי להשיג משום שעדיין לא ידעתי עברית," סיפר לדיסלב כעבור שנים, ומיהר להוסיף: "ממילא לא הייתה מעוניין לשבת מאחורי מכתבה. העדפתי לעבוד עבודת כפיים." אישתו עבדה כעוזרת בבית התינוקות שבבית העולים בג'ליל, ומאחר שלא הייתה תחבורה ציבורית למקום עבודתה, היא הלכה ברגל.                                                 

לאחר שמועצת כפר שמריהו אפשרה למתיישבים החדשים להצטרף לאגודה החקלאית, נמנה לדיסלב זילברשטיין עם חמשת המצטרפים. לימים הצטרף זילברשטיין כחבר בהנהלת האגודה החקלאית, שרוב פעיליה היו יקים. "לא הרגשתי כמו נטע זר," ציין לדיסלב. "היינו כמשפחה אחת, שפעלה לטובת הכלל."                                                              

בקרב משפחות העולים היו שגידלו גן ירק קטן, וכמה מהן הרחיבו אותו בהדרגה לענף חקלאי המפרנס את בעליו בכבוד. משפחות רבות קיבלו מן הסוכנות היהודית הלוואה להקמת משק עזר, שכלל חמישים פרגיות, שאותם סיפקה האגודה החקלאית השיתופית של הכפר.                          

משה גליד, אחד העולים החדשים בראשית שנות החמישים שנקלטו בכפר שמריהו, העיד אף הוא על היחס החם שזכה לו בכפר. "התקבלנו בחמימות ובזרועות פתוחות," סיפר. "המועצה המקומית תמכה בנו בימים הראשונים הקשים, וותיקי הכפר ביקרו אצלנו כדי להנעים לנו את שהותנו במולדתנו החדשה-העתיקה."                                                                           

בשנת 1952 שב כפר שמריהו והתרחב לכיוון צפון וגם למזרח, כשהסוכנות היהודית הקימה בו את "ההתיישבות החדשה" - עשרים משקים של עשרים דונם לכל אחד. חברת רסקו קיבלה עליה את תכנון הפיתוח והבנייה של המשקים, שנועדו למשפחות של חיילים משוחררים ועולים חדשים מן המעמד הבינוני. גם מקצת תושבי שיכון עמידר עברו לשטח החדש. יותר משנה גרו המתיישבים החדשים בלי תשתית של כבישים, של חשמל וכיוצא בכך, אבל בתוך זמן קצר הם השתלבו בכפר ופיתחו, במסגרת האגודה החקלאית, משקים נאים.                                                              

"מתיישבים אלה טיפחו גן ירק, משתלות פרחים, לולים ורפתות," סיפר משה גליד. "בשנות השישים צומצמו גינות הירק ובמקומן ניטעו פרדסים - ענף חדש בכפר שמריהו. כך נעשה שטח שמם לרובע כפרי נאה, משופע בעצים ובגינות נוי לתפארת."

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
רח' הזורע 20 | mplus@kfar.org.il | 09-9569430
עבור לתוכן העמוד