מלחמת השחרור

ב-29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בלילה שבו התקיימה ההצבעה באו"ם היו כל תושבי כפר שמריהו מרותקים למקלטי הרדיו שלהם. לאחר חצות הלילה, כשנודעו תוצאות ההצבעה - שני שלישים מחברות האו"ם הצביעו בעד החלוקה והקמתה של מדינה ליהודים בארץ-ישראל - יצא הרב חנוך פישמן, רבה של הרצליה ב, בעגלה רתומה לסוס, עבר ברחובות ותקע בשופר, וזכה לתשואות רמות.

דורה פרידמן זכרה היטב את המעמד ההיסטורי הזה, וכך סיפרה: ההתרגשות והשמחה נמשכו כל הלילה ונשפכו ליום המחרת. אני נסעתי להרצליה, שרחובותיה המו אנשים שבירכו זה את זה, גם את מי שלא הכירו. באוטובוס שהחזיר אותי לכפר שמריהו פגשתי את המוח'תאר של אל-חראם, שבירך אותי ב"מזל טוב". מאחר שלא ידעתי ערבית והוא לא ידע גרמנית, לא נקשרה שיחה בינינו. באותו אוטובוס נסעה גם רות שיינהולץ, והמוח'תאר קם ממקומו כדי ללחוץ את ידה בחום ולברך אותה לרגל המאורע ההיסטורי.

ואולם לא עברו שבועות מספר ותושבי כפר שמריהו ראו את תושבי אל-חראם עוברים על פני הכפר במשאיות ובעגלות עמוסות. "היו שנפנפו אלינו בידיהם לשלום," סיפרה אחת ממייסדות כפר שמריהו. "לא הבנו את משמעות הדבר. הם פשוט קמו ועזבו את כפרם. הסיבה: רוחות המלחמה שכבר החלו פוקדות את הארץ." "שבועות מספר לפני כן התקיימה "סעודת שלום" אצל ראש הוועד של כפר שמריהו, בהשתתפות נכבדי הערבים," סיפרה רות שיינהולץ. "האווירה הייתה ידידותית. אך מתברר שתושבי אל-חראם לא היו אדונים לגורלם והם נצטוו על ידי מנהיגיהם לפנות את כפרם עד יעבור זעם."

"אני זוכרת את הבוקר שבו עמדנו על הגבעה בכפר וראינו את ערביי אל-חראם נוטשים את כפרם," סיפרה חנה מנדלסון. "בזו אחר זו באו משאיות לכפר הערבי ומבעד למשקפת ראו תושבי כפר שמריהו אנשים, חפצים ובעלי-חיים מועמסים עליהן. נטישת הכפר הערבי עשתה בנו רושם עמוק ומילאה אותנו הרגשה כבדה." היהודים קיבלו את החלוקה, אף כי זו נתנה לערבים את מערב הגליל, מעכו צפונה, כולל יישובים יהודיים כמו נהריה, שבי ציון, קיבוץ יחיעם ועוד; את עיר האבות חברון; חלק מן הנגב; את ודי ערה (נחל עירון); וירושלים הוכרזה עיר בין-לאומית. הערבים דחו את תכנית החלוקה על הסף ופתחו מיד במלחמה כדי למנוע את הקמתה של המדינה היהודית.

כפר שמריהו שכן בעורף, אבל תושביו התנדבו לשמור על הגבול המזרחי של המדינה-בדרך. אחר-כך התגייסו הגברים והבנים שמלאו להם שמונה-עשרה לשורות צה"ל, כשזה הוקם לאחר שהוכרזה מדינת ישראל באמצע מאי 1948, והנשים והילדים היו אפוא לנושאים העיקריים בעול החזקת המשקים.

 "ארגנו לנו השתלמות בת שבועיים, ארבע שעות בכל יום,"סיפרה דורה פרידמן. "גילינו הממוצע היה אז שלושים וחמש. למדנו לירות ברובה, לזרוק רימון יד, לזחול ולהתגנב. טוב שלא נדרשנו מעולם ליישם את התורה הזאת..." אבל טוב שדורה ונשי הכפר האחרות קנו ביטחון עצמי בנושאי שמירה והגנה, משום שלא אחת היו נותרות לבדן ביישוב. גם הגברים שהיו קשישים מכדי לשרת בצה"ל, עסקו בשמירה מחוץ לגבולות היישוב.

 במלחמה זו נפגעו אחדים מאנשי כפר שמריהו. הנופלים מונצחים בפרק "לזכרם" .

טייסת קרב בין השדות

 באביב של 1947, על רקע הדיונים בעצרת הכללית של האו"ם בדבר עתידה של ארץ-ישראל, הזמין מפקד בכיר ב"הגנה" את חברי ועד הכפר ואת חברי האגודה החקלאית לדיון מיוחד. הנושא: הקמת שדה תעופה צבאי על מקצת אדמות הכפר בשביל המטוסים הקלים של "הקלוב לתעופה" היהודי, ששימש מסווה חוקי לפעילותו של "שירות האוויר" (לימים, חיל האוויר של צה"ל).

באותם ימים חנו מטוסי מועדון התעופה היהודי סמוך לתחנת הרכבת ברמלה, בסביבה ערבית. אנשי הכפר נתבקשו לוותר על מקצת אדמותיהם בשביל שדה תעופה ולקבל במקומן שטח אחר באזור.

 בתום דיון ממושך הסכימו הנוכחים להיענות לבקשתו של המפקד, אלא שאז קם אחד מחברי הכפר והביע התנגדות למימושו של הרעיון הזה. "רעש המנועים של המטוסים עלול להפריע לתרנגולות בהטלת הביצים, והדבר יגרום לנו נזק כלכלי," טען. כדי לבדוק את חששו של החבר, נשלחו למחרת היום שני מטוסים קלים לחוג בשמי הכפר ולבצע תרגילים שונים המעצימים את שאון המנועים - והנה התברר שהעופות לא התרגשו מן הרעש הזה. לאחר שהוסר מכשול זה שוב לא הייתה כל מניעה לגשת למלאכת הקמתו של שדה התעופה.

בוריס סניור-אלדור, טייס יהודי מדרום אפריקה, ממתנדבי חוץ-לארץ (מח"ל), שהתנדב לשירות האוויר של ה"הגנה" במלחמת העצמאות ונמנה עם אנשי הטייסת שבסיסה הוקם בכפר שמריהו, ואחר-כך היה ממקימי חיל האוויר של צה"ל, סיפר כי ראה לראשונה את הכפר מן האוויר בעת שנחת בשדה התעופה באמצע 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. "ראיתי בתים קטנים מוקפים שדות, ועל הגבעה ליד מגדל המים (הישן) היו כמה וילות - רמז לשינוי לעתיד-לבוא בכפר שמריהו," סיפר בוריס סניור, שלימים היה למפקד בכיר בחיל האוויר ואחרי המלחמה השתקע בכפר שמריהו. בוריס סניור סיפר כי טייסת הקרב הראשונה - והיחידה בעת ההיא - שפעלה משדה התעופה בכפר שמריהו, הפעילה מטוסי "מסרשמידט" מתוצרת גרמניה הנאצית (שכינוים ב"הגנה" ואחר-כך בצה"ל היה "סכין" - Messer בגרמנית) ו"ספיטפייר" משומשים שהובאו מצ'כיה. "זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה ששני מטוסים אלה, שהיו אויבים מרים במלחמת העולם השנייה, יצאו יחד למשימות קרביות," העיר בוריס סניור.

בגלל הסכנה שהעמיד חיל האוויר המצרי, פוזרו מטוסי הטייסת בין העצים שמסביב לשדה והוסוו היטב בקרחות הפרדסים. במגדל המים הסמוך הוקם מגדל הפיקוח - מרכז העצבים של הבסיס. "משדה צנוע זה, ובו קומץ מטוסים ופחות מתריסר טייסים, יצאנו לסילוק מטוסי האויב משמי הארץ," סיפר בוריס סניור. ואכן, ההפצצות על האוכלוסייה האזרחית נפסקו לגמרי.

 באחד הימים אירע אסון קשה כשאחד ממטוסי הטייסת התרסק בקצה המסלול בשדה שגבל בכפר שמריהו, והטייס, מפקד הטייסת מרדכי ("מודי") אלון, שהיה מבכירי חיל האוויר הצעיר, נספה. אשתו הייתה עדת ראייה לאסון זה.

 אנשי הטייסת כללו שלושה צברים ותמהיל של מתנדבים מדרום אפריקה, מארצות-הברית, מבריטניה ומקנדה. אנשי הטייסת, למעט הטייסים, התגוררו בצריפים ובאוהלים סמוך לשדה, והטייסים גרו בכפר - תחילה בשני בתים בדרך הגנים ואחר-כך בפנסיון פאלק שברחוב קרן היסוד, ליד בית האבות של היום. "את רוב שעות הפנאי המעטות שעמדו לרשותנו בילינו בתל-אביב," סיפר בוריס סניור. "קשיי שפה, המתח הכרוך בטיסות מבצעיות ונטייתם של הטייסים להסתגר בקבוצות המוצא שלהם, צמצמו עד מאוד את האפשרות ליצור קשר הדוק עם תושבי הכפר. ואף על פי כן פיעמה בלב כולנו תחושת קרבה לכפר ולאנשיו, שמהם נפרדנו זמן קצר לפני מבצע "עין", סמוך לסיום מלחמת העצמאות." הטייסת הועברה לחצור.

 אחד המסלולים של שדה התעופה הצבאי נסגר והשדה שימש זמן מה כבית ספר לטייס. השדה הוסב לשדה תעופה למטוסים קלים - תחילה מטוסי ריסוס ששירתו את צורכי החקלאות באזור, ואחר-כך גם למטוסים קלים פרטיים. בחוברת שיצאה לאור במלאות ארבעים שנה לכפר שמריהו נרשמה הערת שוליים היסטורית בזו הלשון: פעילותו של שירות האוויר של ה"הגנה", ואחריו חיל האוויר של צה"ל, במלחמת העצמאות הייתה חיונית ולא הפריעה את מנוחת התרנגולות המטילות. אך עשרות שנים לאחר מכן הייתה פעילותם של מטוסים קלים אזרחיים מטרד של ממש לתושבי כפר שמריהו, הדורשים חזור ודרוש מן הרשויות להעתיק את שדה התעופה הקטן למקום אחר. מאז ועד היום פעלו תושבי הכפר והמועצה המקומית בכל דרך אפשרית להעתקת השדה למקום אחר, ללא הצלחה. ב-1999 הצטרפו באופן רשמי למאבק גם עיריות הרצליה ורעננה.